פסק דין של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי (השופט יעקב שרביט) קיבל את עתירת רשות ניירות ערך כנגד החלטת ועדת האכיפה המנהלית של הרשות בפרשת אדרי אל.

במרכז הפרשה עומדת משיכת כספים שלא כדין על ידי בעל השליטה בחברת אדרי אל ישראל נכסים בע"מ. לאורך תקופה שנמשכה מספר רבעונים משך בעל השליטה מקדמות על חשבון דמי הניהול שלו, שלא בהתאם לתנאי הסכם הניהול. דבר המשיכות התגלה במהלך הביקורת על הדוחות הכספיים של רואה החשבון המבקר ובעקבות זאת השיב בעל השליטה את הכספים שמשך שלא כדין והחברה דיווחה בדוח השנתי ובדיווח מיידי על המשיכות, אך עשתה זאת באופן מטעה ובהמשך גם תשובות שהחברה העבירה לרשות כללו פרטים מטעים.

ועדת האכיפה המנהלית החליטה להטיל את האחריות על פרטים מטעים בדיווחי החברה על בעל השליטה ועל החשב בחברה, אך החליטה בדעת רוב שלא להטיל אחריות על החברה וכן שלא להטיל אחריות על בעל השליטה ועל החשב בגין הפרה של הטעיית הרשות.

בצעד חריג רשות ניירות ערך הגישה עתירה כנגד החלטת הוועדה המנהלית והתעקשה על קבלת פסק דין שיכריע בשאלה האם הוועדה המנהלית צדקה או טעתה כשהחליטה לפטור את החברה מאחריות על הפרטים המטעים שהתגלו בדוחות החל מהמועד שבו נודע לחברה על משיכות הכספים.

כמו כן עתרה הרשות כנגד החלטת הוועדה שלא להטיל אחריות על בעל השליטה ועל החשב בגין הפרות של הטעיית הרשות, כשהמחלוקת נגעה בעיקר בשאלת היסוד הנפשי הנדרש להפרת ההטעיה.

בית המשפט קיבל את עתירת הרשות במלואה.

ראשית, נקבע כי לרשות ניירות ערך יש זכות עמידה בעתירה כנגד החלטותיה של ועדת האכיפה המנהלית. העתירה בפני עצמה מעניינת בהתחשב בחששות שעלו בתקופת תיקון חוק ניירות ערך שהוסיף את סמכויות האכיפה המנהלית של הרשות לפני כעשר שנים – והם שוועדת האכיפה המנהלית תהיה חותמת גומי להחלטותיה של הרשות. באותה תקופה הבהירה הרשות כי עצמאותה של הוועדה המנהלית תישמר. אכן, בהחלטותיה של הוועדה לאורך השנים ניתן לראות כי עמדותיה של הרשות לא תמיד מתקבלות בוועדה (לעתים הוועדה נוקטת בעמדה מחמירה ולעתים מקלה מזו של הרשות). זו הפעם הראשונה שמתקבלת עתירה מנהלית של הרשות כנגד החלטת הוועדה לגופה, וייתכן שהדבר מהווה נקודת ציון מעניינת נוספת בהתפתחות של האכיפה המנהלית בתחום.

לגבי הפרת הדיווח של החברה, בהסכמת הצדדים הוחלט להטיל את האחריות על החברה בגין פעולותיו של חשב החברה. לצד זאת, בית המשפט החליט כי יש להטיל את האחריות על החברה גם בגין מעשיו של בעל השליטה. לעניין זה בית המשפט הבחין בין האחריות על דיווחי החברה בתקופה שבה בוצעו המשיכות לטובת בעל השליטה, שלא לטובת החברה וללא ידיעתה, לבין הדיווחים שפורסמו בתקופה שלאחר שנודע לחברה על המשיכות.

בית המשפט חזר על כך שיש לייחס לפי תורת האורגנים את מעשי האורגן לחברה רק אם מעשיו עומדים בשלושת התנאים:

א. דבר החקיקה לא החריג את האפשרות לייחס אחריות לתאגיד. ב. פעולת האורגן נעשתה בעת מילוי תפקידו. ג. הפעולה הייתה לטובת התאגיד, או לכל הפחות לא כוונה נגדו.

פסק הדין קבע כי החל מהמועד שבו נודע לחברה על המשיכות, הפרות הדיווח שיוחסו לבעל השליטה נבעו מרשלנותו בניסוח הגילוי בדוחות החברה, מכוח תפקידו בחברה, ובשלב זה הפרות אלו לא כוונו כנגד החברה, ולכן גם החברה אחראית בגינן.

לגבי הפרת הטעיית הרשות, בית המשפט קיבל את עמדת הרשות וקבע כי הוועדה שגתה בכך שקבעה שהפרת ההטעיה שמורה למקרי קיצון היות שמדובר בהפרה של רשלנות ולכן – השאלה שצריכה להישאל היא האם היה על מוסר המידע לדעת שהוא מוסר מידע מטעה לרשות, וזאת במישור האובייקטיבי, כך שעשוי להיווצר מצב שבו המפר בהפרה זו הוא תם לב אך בו בזמן רשלן.

לקביעה זו יש משמעות רבה מבחינת האופן שבו על החברה ועל הגורמים המעורבים להתנהל במענה לדרישות הרשות.

אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה,

ורד פיליכובסקי-סיסיק, שותפה

ראש מחלקת שוק ההון וניירות ערך